כיסאות – בהתחלה הם נועדו לבני המעמדות הגבוהים בלבד, אבל עם השנים ירדו אל העם, הפכו ממלאכת אמנות למוצר צריכה המוני וגם לאתגר ארכיטקטוני. תפסו אחד ושבו לקרוא
יחידת הריהוט הבסיסית ביותר, לפחות בעולם המערבי, היא קרוב לוודאי הכיסא. כי כשאין רהיטים אחרים בסביבה, חוץ מלשבת עליו אנחנו גם משתמשים בו כמדף, מתלה בגדים, שידת לילה ושולחן. הגדרה פשוטה של כיסא: מושב נייד עם משענת לאדם אחד. גם אם נשמיט מהרשימה את הכיסא החשמלי, כס הכבוד, הכיסא של אליהו הנביא והכיסאות בכנסת, עדיין יישאר מרחב אינסופי לעיצוב ופרשנויות, שאכן מצא לו ביטוי בהיסטוריה של העיצוב.
אצולה תחילה
ההיסטוריה של הכיסאות מתחילה, כנראה, בתקופת הפרעונים. בימי קדם הכיסאות יוחדו רק למורמים מעם, אנשי דת ואצולה, בעוד כל האחרים יושבים על ספסלים, שרפרפים או נמוך על הרצפה (מסורת שבאופן עגום הוקמה לתחייה על ידי סגן שר החוץ איילון בפרשת הזובור המפורסמת עם השגריר הטורקי). המילה Chair מקורה במילה הלטינית cathedra, כלומר הכנסייה הראשית, מקום מושבו של הבישוף. הכיסאות של ימי הביניים היו רהיטים גדולים, לעתים קרובות עם פרטים מגולפים וכן עם חופה, שנועדה להדגיש את חשיבותו של היושב עליהם. עם הזמן הקונסטרוקציות דמויות הארגז הפכו קלות יותר. בתקופה הרומית החלו לייצר כיסאות מתקפלים במבנה X שדומים לכיסאות המתקפלים המוכרים היום, וגם הם הפכו קלים יותר עם הזמן.
במזרח אסיה, עד היום, מקובל יותר לשבת על הרצפה, מזרון או משטחים מרופדים מוגבהים בתנוחות כמו ישיבה מזרחית או לוטוס. אבל סין מעט יוצאת דופן בעניין הזה: בתקופת שושלת טאנג (907-618 לספירה) לסין היו קשרים עם מדינות במזרח הקרוב וביורו-אסיה, והחשיפה הביאה לשינויים רבים, ביניהם כניסת הכיסאות לממלכה. זה התחיל בשרפרפים מתקפלים, שעם הזמן התפתחו לכיסאות מפוארים עם משענת. בהתחלה הם היו בשימוש אצל המעמדות הגבוהים בלבד, אך עד המאה ה-12 חלחלו לכל שכבות האוכלוסייה.
הכיסאות יורדים אל העם
במאה ה-17 הכיסאות הפכו נפוצים יותר באירופה, לעתים קרובות מרופדים, וקטנים יותר. את המעבר לכיסאות הקלים והנוחים נהוג לזקוף לזכותם של הצרפתים. מהכיסאות האלה התפתחו הכיסאות המרופדים, וביניהם כיסאות לשינה, כורסאות למיניהן וכיסאות בגבהים שונים בעלי ייעודים שונים, כמו כיסאות בר לעומת כיסאות אוכל.
בחלון הזמן ההיסטורי שבין התפשטותם של הכיסאות במאה ה-17 לבין תחילתו של העידן התעשייתי במאה ה-19, הכיסאות עדיין לא יוצרו במפעלים אלא כמלאכת אומן והתאפיינו בקימורים רבים, בעיקר ברגליים ובמשענת. כיסאות כאלה דרשו כמות גדולה של עץ מפני שהחלקים הקמורים גולפו היישר מבול העץ. באותה תקופה נולדו כיסאות ווינדסור המפורסמים, שמקורם כמובן בבריטניה, אבל הם קצרו תהילה גם באמריקה. יש להם רגליים מלוכסנות, משענת דמוית מסרק שעשויה מטריזים מגולפים המתחילים במושב ומסתיימים בראשו הקמור של הכיסא. כיסא מפורסם שכבר שייך לעידן התעשייתי הוא כיסא מוריס, שאת הדגם שלו החלה לייצר ולשווק חברת וויליאם מוריס על פי אבטיפוס שנרכש מאדם בשם אפרים קולמן מאזור ססקס באנגליה. הוא מזוהה בעיקר עם תנועת ה-Arts and Crafts. כיסא מוריס כבר מזכיר כורסא – יש לו משענת משופעת ומסעדי ידיים גבוהים יחסית, שבעזרתם קובעים את זווית המשענת. כיסא מוריס הועתק על ידי רבים לאחר שיוצר לראשונה ומייצרים דגמים שלו עד היום.
כיסאות מפורסמים מהעידן המודרני
מאז אותם דגמים היסטוריים, הכיסאות העסיקו מעצבים וארכיטקטים מפורסמים שלעתים החזירו את הכיסא מהסטטוס של פריט פרקטי בחזרה אל הסטטוס של סמל מעמד. הנה כמה מהכיסאות המפורסמים האלה.
כסא ואסילי של מרסל ברויר – ברויר, שהיה מורה ותלמיד בבאוהאוס ומזוהה עם הסגנון הבינלאומי, תכנן כיסא שנועד לייצור סטנדרטי. כיסא ואסילי שעוצב עבור האמן הרוסי ואסילי קנדניסקי ב-1925 בהשראת האופנוע של אדלר עשוי מצינורות ניקל שביניהם מתוחות יריעות קנבס או עור. ברויר התמחה בעיצוב ריהוט מצינורות מתכת, טכניקה שאותה ראה כפרקטית וידידותית.
כיסא ברצלונה של מיז ואן דה רוה – “כיסא הוא אובייקט קשה מאוד. גורד שחקים הוא כמעט קל יותר,” אמר הארכיטקט יליד גרמניה. כיסא ברצלונה עוצב ב-1929 והוצג בתערוכה העולמית בברצלונה. הכיסא עשוי ממסגרת כרום, כריות עור ורצועות עור המחזיקות אותן במקומן. למרות שתנועת הבאוהאוס שאליה השתייך המעצב שאפה לייצר רהיטים עבור מעמד הפועלים, כיסא ברצלונה לא היה כזה, מפני שעלות ייצורו גבוהה. למעשה הוא היה פריט בהזמנה אישית לבית המלוכה של ספרד.
כיסא החבית של פרנק לויד רייט – הכיסא עוצב ב-1937 אבל היה חידוש לדגם שרייט יצר ב-1904. רייט, ברוח תנועת ה-Arts and Crafts אמר: “כל כיסא צריך להיות מעוצב בהתאם לבית שלו נועד”. כיסא החבית עשוי מעץ דובדבן וריפוד עור. רייט ראה בכיסאות אתגר ארכיטקטוני ופריטים שצריכים להתשלב במבנה והם שימשו, למשל, כמסך שמקיף את שולחן האוכל.
כיסא הצבעוני של אירו סארינן – הארכיטקט הפיני אירו סארינן השתייך לתנועה המודרניסטית שהתנגדה לעיצוב דקורטיבי ודגלה בעיצוב לא-אישי שמתאים לסיטואציות רבות. כיסא הצבעוני (טוליפ) שנולד ב-1956 בעיצובו של סארינן עשוי מסיבי זכוכית ושרף וניצב על רגל אחת. סארינן אחראי על כיסאות נודעים אחרים כמו כיסא הרחם וכיסא הביצה.
כיסא הלאונג’ של אימס – זוג המעצבים בני הזוג צארלס וריי אימס עיצבו ב-1956 דגם של כיסא והדום עבור חברת הרהיטים הרמן מילר. הדגם המפורסם (המקור מוצג ב-MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) היה התנסותם הראשונה של האימסים בעיצוב עבור שוק מוצרי היוקרה. הכיסא עשוי מ“קליפות” של לבידים מעוצבים בחום שחובקות ריפוד עור. בראיון טלוויזיוני שנערך עמו בשנות ה-50’ צ‘ארלס אימס אמר שהכיסא לא עוצב עבור קהל מוגדר אלא על מנת ליצור קהל שיהיה מעוניין בעיצובים של אימס. כיסא הלאונג’ אכן מבוקש מאוד היום על ידי אספנים.
הכיסאות העצבניים של רון ארד – המעצב הישראלי המפורסם רון ארד העיד על עצמו שהוא “לוקח חתיכת פלדה ומכה בה עם פטיש עד שהיא מודה שהיא כיסא.” בשיטה הזאת הוא עיצב כיסאות רבים שהוצגו בסתיו האחרון בתערוכה שיוחדה לו ב-MOMAבניו יורק. אחד מכיסאותיו המפורסמים אך הלא מזמינים לשבת עליהם הוא ה-Well Tempered Chair מ-1986שעשוי מפלדת אל חלד מכופפת ושוקל 10 ק“ג.
